אייל דוד ליאני - על שירה עברית

 שיר "קליל" זה משנת 1934, הפך בשנים האחרונות בזכות לחנו של יוני רכטר לפזמון מושר ופופולרי, הוא משיריו המוקדמים של נתן אלתרמן, לפנינו תיאור אורבּני של עיר בלתי מאופיינת, לעת ערב. כאן מתוארת העיר כששקיעת השמש מציפה את הגגות באור ורוד סכריני, רגלי הנשים טובלות בתכלת, והאספלט כבר כחול כהה כצבע הלילה הקרב.

שירת אלתרמן מציגה לנגד עיני הקורא תמונות עם כפל פנים: אותה תמונה עצמה יכולה להיתפס גם כתמונה מסתורית ומופלאה וגם כתמונה המשקפת מציאות פשוטה, יום-יומית וטריוויאלית. אותה תמונה עצמה יכולה לשקף עולם תמים וילדותי, שלו ופסטורלי, ובמקביל – עולם מסויט, מלא רוע וזדון, שחיתות ואלימות. אותה תמונה עצמה יכולה לשקף עולם קליל, תוסס וחושני, ובמקביל – עולם רציני ואינטלקטואלי, ספוג רעיונות היסטוריוסופיים. כך גם ב"ערב עירוני": לכאורה לפנינו ולאמתו של דבר לפנינו שיר פילוסופי על סוף 3 תמונה רכה בצבעי פסטל ובצבעי קיטש, תרבות המערב – על הכרך השוקע אל קיצו. 

מצד אחד, אלתרמן מתאר כאן תופעה טבעית – יום- יומית וטריוויאלית – שיש לה הנמקה ריאליסטית ברורה ומובחנת: כשהחשכה כבר נופלת על הארץ, עדיין מוארים גגות הבתים באורה הקלוש של השקיעה. תופעה מקבילה לזו תיאר אלתרמן

בפזמונו הידוע "שיר בוקר" ("בהרים כבר השמש מלהטת /ובעמק עוד נוצץ הטל)  אולם, ביודענו שהשקיעה שבשיר "ערב עירוני" איננה רק תופעת טבע פשוטה, אלא גם תופעה היסטורית-תרבותית ("שקיעת המערב"), הרי שהתמונה מקבלת משמעות נוספת, וההבדל שבין האספלט הנמוך והכהה לגגות הגבוהים, שעדיין זוהרים, נטען במשמעות חברתית ומדינית, פואטית ופוליטית.

 לפנינו מראה נעים ומסויט, תמים ומקברי בעת ובעונה אחת: הצבע הכחול הוא גם צבעו של האספלט השרוי כבר בצבעו הכהה של הלילה הקרב, אך הוא צבעם של "נאות מראה כחולים". כנזכר בבית הרביעי. המושג "שדות האליזיום", או כפי שהוא נקרא בצרפתית Champs-Élysées – הוא שם נרדף לגן- עדן, שבו רועות הנשמות בנאות מרעה כחולים (ההופכים כאן, מעשה לשון- נופל-על-לשון ל"נאות מראה חלומים"), ועל כן זהו מושג המכיל בתוכו קונוטציות סותרות – של נועם ועדנה, מחד גיסא, ושל מוות וחידלון מאידך גיסא.

 אלתרמן מתאר בשיר זה את גזר דינו של החלוף ואת קוצר ימיו של האדם. הדובר ונרמזת תקופת הינקות של האדם, וכבר הוא 4 בשיר מתבונן "איך הלבנה חולצת שד", "נוד לרגע ועינינו " – מתבלה והולך ללחך דשא לשדות האליזיום הכחולים שמעבר לאופק החיים (רמז למזמור כ"ג בתהלים המושמע אצל אומות העולם בכל הלוויה,

בשלל תרגומיו ללשונות המערב: "מִזְמוֹר לְדָוִד:    יְהוָה רֹעִי, לֹא אֶחְסָר.  בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא, יַרְבִּיצֵנִי;    עַל-מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי.
 נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב;    יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי-צֶדֶק, לְמַעַן שְׁמוֹ.  גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא-אִירָא רָע--    כִּי-אַתָּה עִמָּדִי;  שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ,    הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי.  תַּעֲרֹךְ לְפָנַי, שֻׁלְחָן--    נֶגֶד צֹרְרָי; דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי,    כּוֹסִי רְוָיָה.  אַךְ, טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי--    כָּל-יְמֵי חַיָּי; וְשַׁבְתִּי בְּבֵית-יְהוָה,    לְאֹרֶךְ יָמִים.")ׂ.

מעניין להיווכח כי באחדים משיריו המוקדמים מראשית שנות השלושים, שלא כונסו בספר, תיאר אלתרמן את חילופי מצב הרוח של גבר הססן, שאינו בטוח בעצמו, עד שבעזרת דמיונו הוא נמתח, ַ מתגבהּ לגובה על-טבעי ומסייע ברוב אבירוּת לילדה קטנה, המבקשת לשווא לקטוף פרי נחשק מן העץ: "אילנות גדולים שם וילדה קטנה אגס בשל נוהה מושטת זרועה/לילדה אגיד ממני מתנה/ אנוכי קטפתיהו.

בשיר גנוז אחר, אף הוא מראשית שנות השלושים, מבקש הגבר מהנערה שיוּתר לו להתנמך לממדי ילד קטן ולהשתרך בעקבות זיכרונה כמי שנושא את שובל הכלה, או את שובל המלכה.

מתברר אפוא שפנטזיות כאלה בדבר שינויי גובה קיצוניים – התגבהות או 7 בלעדיך"). התנמכות – כמו ב"גוליבר" או ב"עליסה בארץ הפלאות", העסיקו את יצירת אלתרמן, לסוגֶיה ולתקופותיה. כמי שהיה נער גבוה וגמלוני שישב בכיתתו שבגימנסיה הרצליה בשורה האחרונה ולא נענה על ידי הנערות שאחריהן חיזר, חזה אלתרמן את התחושה הזאת מבּשרו. מניסיונו האישי אף ידע אלתרמן היטב שרגשי הנחיתות והקיפוח של הנמוכים והגבוהים כאחד מיתַ רגמים תכופות לרגשות עליונות: לא אחת דווקא הטיפוס הדחוי והמזולזל מתגלה כמי שמטפח בלבו חלום גדוּלה.

 אפשר אפוא לראות שבשיר "ערב עירוני" שיקע אלתרמן סודות אישיים לא מעטים, ובמקביל אף נתן ביטוי לעולם הרעיוני הבין- אישי שפיעם בתקופה שבין מלחמות העולם – היא התקופה שבה התחיל לכתוב את שיריו. אור החשמל בשיר זורח

לרגע כאביב קצר מועד, המלבלב ומציף את עולמנו בניחוח נעים, אך לא רחוק היום, רומז השיר, והקמילה והבלאי יירשו את מקום האביב המלבלב. כאמור, זהו שיר על חיי אנוש שהם כצל עובר וכאבק פורח (ובמקביל: זהו שיר הרומז שגם אימפריות

ותרבויות יש להן מחזוריות חיים של ינקות-ילדות-נעורים- עלומים- בגרות-זקנה- שקיעה- מוות-תחייה, כמו לאורגניזמים שבטבע). העיר בשיר זה הוא מטונימיה ומשלשל התרבות האנושית כולה. גגותיה עדיין מופזים באור ורוד של שקיעה רכה ופנסיה עדיין דולקים, אך החשכה כבר אורבת לה מנגד.